גמרא בבא קמא

באור יסודי בשיטת התוס' הטור והנמו"י האם פחת נבילה הנם חלק מתשלומי המזיק לניזק או שכלל לא הוזקה אף פעם הנבילה עצמה ולא התחייב לשלם עליה.

הרי"ף משמיט משנה המחייבת בנזקי גץ שיצא מתחת הפטיש. וכמו כן הוא משמיט את הסוגיות שמשייכות כוח טבע אל האדם ב"כוח ראשון". הרי"ף סבור שרבי וחכמים נחלקו בשאלה עד מתי אנרגיה שהועברה משויכת אל מי שייצר אותה, והוא פוסק כחכמים.

התוספות קושרים את חיוב התשלומים של ניקף לכך שגילה דעתו שהוא מוכן להוציא כסף ויש להסביר איך גילוי הדעת הזה משנה את הדין של זה נהנה וזה לא חסר.

הגמרא אומרת שהלוקח יכול לומר לנושה "אם שתקת - טוב, ואם תתבע יותר אחזיר שדה הזיבורית לבעליה". נחלקו הראשונים אם זה איום כאילו החזיר או כח להשאיר את הדין כבתחילה.

הרי"ף הוצרך לבאר, שהפטור בשן ורגל ברשות הרבים אינו גזרת הכתוב בלא טעם, אלא הוא מטעם "אורחיה" (- פשיעת הניזק), כדי לבאר מדוע לשיטתו - צרורות שהוא תולדת האב התם (חצי נזק) - פטור ברשות הרבים.

לרבא לא היה ברור שיש הלכה מיוחדת בצרורות, ולכן הוא התלבט בכמה בעיות. לרב פפא ברור שיש הלכה מיוחדת שהתשלום הוא ממון. ולכן נפשטו כל בעיות רבא. כמו כן אם הבהמה תזיק בצרורות באופן וודאי תשלם נזק שלם.

יישוב שיטות רש"י והראב"ד בסוגיית "בתר מעיקרא" על פי יסודות בסוגיית "דבר הגורם לממון אם כממון דמי".